פסק-דין בתיק ת"א 4615-05-10

לפני בקשת הנתבעים לסילוק התביעה  מחמת התיישנותה.

עניינה של תביעה זו היא בעתירתו של התובע כי בית המשפט יורה לנתבעים להשיב לידיו כספי הלוואה אשר נתנו על ידו לנתבעת 1 ולמנוח אשר חבקין ז"ל (הנתבעת 2 היא הזוכה על פיו צוואת המנוח).

בכתב התביעה טען התובע כי פעל , כתף אל כתף, שנים ארוכות, עם המנוח לצורך הפעלתה וניהולה של תחנת דלק שהייתה בבעלות הנתבעת 1, עד כי הפך לשותף לא רשמי.

בהמשך נטען כי ביום 27.7.1999 ניתנה על ידי הנתבע הלוואה בהיקף של 200,000$ (מאתיים אלף דולר ארה"ב) וזאת על בסיס התחייבות הנתבעת 1 והמנוח באופן אישי, להשבתה.

המנוח נפטר בשנת 2004 מבלי שישיב את ההלוואה.

התביעה הוגשה בחודש  מאי 2010.

בכתב ההגנה הועלו על ידי הנתבעים טענות שונות לעניין העדר חבות בתשלום ההלוואה הנטענת.

עוד ביום 24.1.2011 הוגשה על ידי הנתבעים בקשה לסילוק התביעה על הסף, שם נטענה לראשונה טענה בדבר התיישנותה של התביעה. (יצוין כי הבקשה כללה טענות נוספות שנדנו ונדחו).

במסגרת אותה בקשה טענו הנתבעים כי מקום בו נתנה ההלוואה עוד בשנת 1999, יש לראות בתביעתו של התובע, ככזו שהתיישנה.

מאידך טען התובע כי עילת התביעה נוצרה עם פטירתו של המנוח, דהיינו בשנת 2004, ומכאן שאין להורות שהתביעה התיישנה.

ביום 14.3.2011 נתנה החלטתי על פיה מצאתי להורות על דחיית הבקשה לסילוק התביעה מחמת התיישנות.

במסגרת אותה החלטה קבעתי כי עילת התביעה לא נוצרה ביום בו נפטר הלווה, או ביום בו נטל את ההלוואה, כי אם  במועד שנועד לפירעונה של ההלוואה.

הגם שציינתי בהחלטתי כי המשוכה העומדת בפני התובע להוכיח כי תביעתו לא התיישנה, הינה לכאורה גבוהה, מצאתי שלא לקבל את בקשת הנתבעים שכן מדובר היה בסוגיה עובדתית אשר המקום לבירורה לא היה באותו שלב מקדמי של ההליך, ולא ניתן היה לקבוע מסמרות בגינה על בסיס המצוי, באותה עת, בתיק בית המשפט.

בהמשך, ניתנו על ידי הנחיות באשר למועדי הגשת תצהירי העדות הראשית מטעם הצדדים.

ביום 26.12.2011 הוגשו תצהירי העדות הראשית מטעם התובע, אליהם צורפו, בין היתר, שלושה מכתבי דרישה מטעמו של עורך דין (דאז) מר שאול אברהם למנוח, במסגרתם נדרש פירעון ההלוואה.  הנספחים סומנו כנספחים - ז', ח' ו-ט' לתצהירו של התובע (להלן: "מכתבי הדרישה").

ביום 11.1.12 הוגשה לי הבקשה נשוא החלטתי זו במסגרתה עתרו הנתבעים, פעם נוספת,  כי בית המשפט יורה על דחיית התביעה מחמת התיישנות.  במסגרת הבקשה נטען כי נוכח האמור והעולה ממכתבי הדרישה, יש להורות כי התביעה התיישנה.

בתגובתו טען התובע כי מדובר בבקשה חוזרת ביחס לסוגיה שנתנה בגינה החלטה.

עוד טען כי ממילא עדיין עסקינן בשאלה עובדתית ונוכח הגשת תצהירים נוספים מטעם עדי התביעה יש לבררה לגופה.

הוסיף התובע וטען כי מכתביו של עורך הדין נשלחו על דעתו של עורך הדין בלבד ולא על דעתו של התובע וכי עסקינן "בהגיגי עורך הדין בלבד".